גזר דין בתיק ת"ד 1273-06

הנאשם הורשע לאחר ניהול הוכחות בביצוע עבירות של גרימת מוות ברשלנות, נהיגה במהירות העולה על המותר והסעת נוסע בלתי חגור ברכבו עת נהג ברכב ביום 25.3.05.

בפני מלאכת גזירת עונשו של הנאשם.

גזירת הדין ביחס לנאשם אשר גרם ברשלנות ולא בכוונה למותו של אדם אחר אינה פשוטה.

קשה היא שבעתיים כאשר עסקינן באדם נורמטיבי, צעיר מאד מבחינת גילו כאשר קורבן התאונה

הוא חברו הטוב של הנאשם וקרוב משפחתו (בן דודתו).

לצורך ההכרעה בשאלת העונש הראוי, יבחן בית המשפט את עניינו של הנאשם בצורה אינדיוידואלית תוך שיילקחו בחשבון שיקולים הקשורים לנסיבות ביצוע העבירה (מידת הרשלנות שבהתנהגות הנאשם), תוצאות רשלנותו, פסיקה משווה רלוונטית, עמדת שירות המבחן למבוגרים, עדויות בשלב הטיעונים לעונש של משפחת הנאשם ומשפחת המנוח, עברו התעבורתי/הפלילי של הנאשם, גילו של הנאשם, ותק נהיגתו, ונסיבות אישיות חריגות ככל שאלו קיימות.

עולה מן האמור לעיל, כי אין המדובר בהרכבה פשוטה של רכיבי ענישה, אלא במצב משפטי מורכב, טעון מאד רגשית אך מצד שני גם טעון מאד חברתית מתוך רצון של החברה להביא לקיטון מהיר ככל הניתן בקטל שבדרכים.

בית המשפט מודע היטב לחשיבות רכיב ההרתעה עת נגזרת ענישה בתיקים מסוג זה, אך לעולם רכיב זה לא יבחן כרכיב בודד במערך השיקולים, ורק שקלול זהיר ומדוד של כל הטיעונים הרלוונטיים, יוביל בסופו של תהליך בדיקה לענישה ראויה ומאוזנת המתאימה למקרה ספציפי הנדון בפני.

בית המשפט העליון קבע בשנים האחרונות מספר פעמים כי רף הענישה המקובל ביחס לעבירה של גרימת מוות ברשלנות אגב תאונה דרכים עלה, ועל פי רוב  יגזרו עונשי מאסר לריצוי בפועל מאחורי סורג ובריח ביחס למורשעים בביצוע עבירות אלו. (ראה רע"פ 2842/96 ויקטור כחלון נגד מדינת ישראל או ע"פ 6544/07 ניזאר גראמנאת נגד מדינת ישראל).

יחד עם זאת, אותו בית המשפט ידע גם ידע לבודד את אותם המקרים הנדירים בהם נתקבצו להן נסיבות תאונה חריגות או נסיבות אישיות חריגות מאד אשר הצדיקו חריגה מרף הענישה המקובל, אשר כולל כאמור רכיב של מאסר בפועל לריצוי מאחורי סורג ובריח.

מאחר והחלטות חריגות אלו קיבלו ומקבלות פרסום תקשורתי רב, יש שיטענו כי נוצרה התחושה בקרב ציבור הנהגים או הציבור בכללותו כי בתי המשפט נוטים להקל בענישה ביחס לעברייני תנועה.

כל המצוי בתחום יודע באופן חד משמעי כי רף הענישה אשר נגזרת הלכה למעשה בפועל ביחס לנהגים אשר גרמו ברשלנותם למותם של אחרים עלה מאד וכעניין שבשגרה נגזרים עונשי מאסר ארוכים יחד עם רכיבי ענישה נוספים וקשים ביחס למורשעים בעבירות אלו. ענישה זו, כאשר היא נגזרת אינה באה לידי ביטוי תקשורתי (על פי רוב) ולכן הרושם המוטעה אשר נוצר.

על אף התחושה הציבורית הרווחת, אין זה מתפקידו של בית המשפט לפסוק מתוך רצון לרצות את הציבור או התקשורת.

על בית המשפט לפסוק בעניינו של אדם בהתאם לנסיבות המקרה הספציפי ומצבו האינדיבידואלי של האדם הספציפי אשר עומד לדין וזאת במנותק לחלוטין מההד התקשורתי שאולי קיבל או יקבל תיקו.

אדם אינו צריך לשאת לקולא או לחומרה בתוצאות יחסי הציבור שמייצר תיקו.

על כל אדם לדעת כי עת יחליט בית המשפט בעניינו, ישקלו אך ורק שיקולים ענייניים כאשר שיקולי ההד הציבורי שתקבל החלטה כזו או אחרת יהיו בבחינת שיקולים זרים שלא יילקחו בחשבון.

כמובן שיש למידת הענישה בסופו של יום אפקט הרתעתי ביחס לציבור, ושאלת עוצמת ההרתעה שמעוניין בית המשפט לייצר היא בהחלט שיקול לגיטימי.

יחד עם זאת, וכפי שיוסבר להלן, שאלת ההרתעה אינה חזות הכל, והיא בסופו של יום רק אחד מהשיקולים הרלוונטים שעל בית המשפט חובה לשקול.

איזון נכון בין כל רכיבי מניפת השיקולים (כאשר ההרתעה והגמול יהיו חלק מהם) יניב בסופו של יום עונש ראוי וצודק, גם אם מבקריו בציבור יתעניינו בסופו של יום רק ב"שורה התחתונה" מבלי שטרחו לבדוק או להבין את כל מערך השיקולים הרחב אשר הוביל לתוצאה זו.